גזרה

1. [עח] דֶגם שהוּכן מצוּרת היסוד על־פי הצוּרה הרצוּיה (של הבֶּגד, של העור וכד')
2. [תנ] מִבנֵה הגוּף: זַכּוּ נזירֶיהָ מִשֶלג... סַפּיר גִזרָתָם (איכה ד 7)
3. [עח] (בגאומטריה) שטחו של עיגוּל, שבין שני רדיוּסים והקֶשת שביניהם
4. [יב] (בדקדוק) קבוצת מילים שֶיֵש לשורשיהן תכוּנות משוּתפות, כגון: גִזרַת השלֵמים (כתב, שמר), גִזרַת נל"י/ה (פני/ה, קני/ה) וכד'
5. [עח] (בצבא) שֶטח מוּגבל בחזית שהוּקצה לאַחרָיוּתה של יחידה צבאית, המתבסס על־פי־רוב על פּרָטֵי נוף בּולטים
6. [תנ] חֵלק בּולט בבניין: והבִּניָן אשר על-פּנֵי הגִזרה (יחזקאל מא 12); (אוהלות יד, א)
7. [תנ] חצר, יציע, גזוּזטְרה, כאמור בפסוק: "אל הלִשְכָה אשר נגד הגִזרה" (יחזקאל מב, 1)

***

1. [תמ] פקוּד או חוק שיֵש בהם כדי להכבּיד על הזכוּיות או לפגוע בָּהן וכד': גזרה היא מלפני שווה בכל אדם (ספרי פרשת דברים)
2. [תמ] מצווה או חוק שטעמם לא נתפָּרש: גזרת הכתוב היא (סנהדרין ע)
3. [תמ] תקנת איסור של חכמים, המשמשת סייג לחוקי התורה: אין גוזרין גזרה על הציבור אלא אם כן רוב ציבור יכולין לעמוד בה (בבא קמא עט); אין הציבור עומד בפני הגזרה החדשה
4. [יב] (בפילוסופיה) גורל, מה שנגזר על האדם מלמעלה: ואני סבור, שאין לך מנוס מחקור בשאלות הגזרה והבחירה (רבי יהודה אבן תיבון, הכוזרי ה יט)
5. [תנ] שממה, בצירוף: אֶרֶץ גְזֵרה מקום מבודד שקשה להגיע אליו, מדבר, מקום חָרב, כאמור בפסוק: "ינשא השָעִיר... אל ארץ גזֵרָה" (ויקרא טז, 22) (או: ארץ גזוּרה, חתוּכה, מבותרת)
6. [עח] תקנה של השלטון האמורה להכביד על האזרחים.

***