1. [תנ] מִתכּסה,לובֵש, מִתעַטף: איש זקן עֹלֶה והוא עֹטֶה מעיל (שמואל א' כח, 14); ברוך שֶעָטַנִי מעיל (נדרים מט:); רקָמות תהי עוטה בחופה כסדינים (מלשון הפיוט)
2. [יב] עוטף, מכַסה (סִפרוּתי): תרגל פעמיו לבית הטבילה, טבל וספג ועָטה כלי בד (מלשון הפיוט)
3. [תנ] (בהשאלה) כובש ארץ בלא כל מאמץ: ועטה את ארץ מצרים, כאשר יַעטֶה הרֹעֶה את בגדו ויצא משם בשלום (ירמיהו מג, 12)
טעות \ הערה