1. [תמ] מֵטיל נידוּי, מַרחיק מן הציבּוּר בכוונה לענוש או מֵחמת הַפלָיה, מחרים, מטִיל חֵרֶם: בית דין מנדין על כבוד הרב (ברכות יט.); השומע הזכרת השם מפי חברו צריך לנדותו (נדרים ז:); לא עליתי לכאן אלא לנדותך מנכסיי, עכשיו הרי כל נכסיי נתונים לך במתנה (מדרש רבה בראשית מב); חבריה נידו אותה בגלל שקריה
2. [תנ] מסַלֵק, מרחיק בבוז, דוחֶה: אמרו אחיכם שונאיכם מנדיכם (ישעיה סו 5)