1. [תנ] (בּ-) מַשמיע צלילים בכלי נגינה: איש יֹדע מנגן בכִּנור (שמואל א' טז 16); אחיָה יבנה מזבח, חנניה ינגן בכּינור (ברכות סג:); התזמורת מנגנת נעימות לכת
2. [יב] קורא קֶטַע מהמִקרא בניגוּן הטעמים: לנגן המקראות כהלכתן (ספרות ימי הביניים)
אנגלית: play
***
[פ'; מנַגֶנֶת; ניגֵן, ינַגֵן, לנַגֵֵן] <נגן>
לא נמצאו ניבים וצירופים לערך מנגן
מקור המילה מנגן (אטימולוגיה)
מילה שמקורה אכדית, שפה שמית ששימשה במסופוטמיה בשנים 2300 עד 500 לפה"ס והחליפה את השומרית כלשון היום-יומית של האזור. לעתים האכדית נקראת בבלית-אשורית משום שיש לשפה שני דיאלקטים, אבל ההבדל ביניהם זעום
מנַגֵן
(תוצאה דומה)
[פ'; ת']
1. מחַצצֵר , מכַנֵר , מַקיש , מַקליד , מתופֵף , נַגָן , נוגֵן , פּורֵט , תוקֵעַ [שדה סמנטי: אומנות, נגינה]
2. מזַמֵר , מפַזֵם , שָר [שדה סמנטי: שירה]
אַנְטִיגֵן, אִרגֵן, בִלגֵן, גֵן, הֵגֵן, הוגֵן, היטַגֵן, הָלוגֵן, הֶפגֵן, הִתאַרגֵן, הִתבַלגֵן, הִתבַרגֵן, הִתנַגֵן, הִתעַגֵן, טִיגֵן, יאַרגֵן, יבַלגֵן, יָגֵן, יטַגֵן, יִיטָגֵן, יֵיעָגֵן, יֵירָגֵן, ימַגֵן, ינַגֵן, יפַרגֵן, ירַגֵן, לְאַרְגֵן, להֵיעָגֵן, להֵירָגֵן, לְנַגֵן, מְאַרְגֵן, מְבַלְגֵן, מבַרגֵן, מֵגֵן, מָגֵן, מְטַגֵן, מִיטַגֵן, מְמַגֵן, מְנַגֵן, מְעַגֵן, מְפַרְגֵן, מְרַגֵן, מִתְאַרְגֵן, מִתְבַלְגֵן, מִתְבַרְגֵן, מִתמַגֵן, מִתְנַגֵן, מִתְעַגֵן, עוגֵן, רוגֵן, יִתנַגֵן, להִתנַגֵן, לנַגֵן