אָמוֹרָא [תמ] פירוש

1. תואַר לחָכָם בִּזמַן התַלמוּד. כינויים של חכמי ישראל שפעלו בארץ ישראל ובבבל מחתימת המשנה ועד לחתימת התלמודים. עיקר פועלם של האמוראים היה לפרש את תורתם של התנאים. כמו כן עסקו האמוראים בהרחבה באגדה. תקופת האמוראים נמשכה מ-219 עד 500 לספירה בערך ולאחריה החל תקופת הסבוראים: רבה ורב יוסף אמוראי הרדעי (סנהדרין יז:)

2. חָכָם שהיה עומד ליד התַנָא בִּשעַת דרָשָתו בּעברית והיה מתרגם את הדברים לארָמית: שהדורש יושב ודורש, והאמורא אומר לפניו (מדרש רבה שמות ח)

***