בן, בֵּן² [תנ] פירוש

1. [בריבוי] קבוצת אנשים כלשהי, השתייכות לעם, לשבט, למקום וכד': "בני יהודה או בני הנביאים" (מלכים א' כ, 35); "בני בשן" (דברים לב, 14); "בּנֵי עמון" (בראשית יט, 38), בני העדה האתיופית;

2. הוראה על תכונה ועל אופי (כנסמך לשֵמוֹת שונים): "בן בליעל" (שמואל א' כה, 17); "בן חַיִל" (שמואל א' יד, 52);

3. הוראה על חריצת דין: "כי בן מוֶת הוא" (שמואל א' כ, 31);

4. הוראה על מספר שנות חיים: "ונֹח בן שש מאות שנה" (בראשית ז, 6), "בן מאה ועשרים שנה אנֹכי היום" (דברים לא, 2)
אנגלית: Affiliation; attribute; life span

***