בן, בֵּן³ [תנ] פירוש

1. לשון רכּוּת וחיבּה בפנייה, כּינוּי חיבה בפי מבוּגר לצעיר ממנו בשנים: וַיַּכֵּר שָׁאוּל אֶת קוֹל דָּוִד וַיֹּאמֶר הֲקוֹלְךָ זֶה בְּנִי דָוִד וַיֹּאמֶר דָּוִד קוֹלִי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ (שמואל א' כד, 16); בְּנִי אַל תֵּלֵךְ בְּדֶרֶךְ אִתָּם מְנַע רַגְלְךָ מִנְּתִיבָתָם. (משלי א, 15);

2. החֵלק הראשון של שמות פרטיים של פקידי המַלכוּת, שמִשׂרתם עברה בירושה ונקראו על־שֵם נושא המשׂרה הראשון (כמו שנים־עשר הניצבים של שלמה: בּן דקר, בן חסד, בן אבינדב וכו')
אנגלית: affection; son of

***