אוויר, אֲוִיר [תמ] ¹ פירוש

1. תערובֶת גזים - בּעיקָר חמצן וחנקן - היוצרת את האַטמוספֵרה המַקיפה את כדור הארץ. אחד מארבעת היסודות (אדמה, אש, אוויר ומים) שהקדמונים האמינו שמהם מורכבים כל החומרים סביבנו: ארובה שהיא לאוויר (תוספתא עירובין יא, יז); אוויר ההרים צלול מאוד

2. חָלל, רֶווח, מקום פּנוּי: המוכר את החצר לא מוכר אלא את אווירהּ של חצר (בבא בתרא ד, ד)

3. מֶזג אוויר: היה להם אוויר יפה כמן פסח ועד העצרת (מדרש רבה בראשית לד)
אנגלית: air; vacancy

***