לָשׁוֹן ¹[תנ] פירוש

1. אֵיבַר הטַעם שבַּפֶּה המסַיֵיעַ ללקיקה, לדיבּוּר: דבק לשון יונק אל חכו בצָמָא (איכה ד, 4); ללשון עצם שהיא היחידה בגוף האדם שאינה מחוברת לעצמות אחרות; האיש נולד עם דמיון פורה ולשון זריזה

2. (בּהשאלה) רצוּעה, דָבָר מוּארָך: ואראה בשלל אדרת שנער אחת טובה ומאתים שקלים כסף ולשון זהב אחד (יהושע ז, 21); המוצא תכלת בשוק, לשונות פסולות, חוטין - כשרין (עירובין צו); מעשה באחד שחטף לשון כסף מחברו (רמב"ם הלכות טוען ונטען צ, ח)
אנגלית: tongue

***