אֿוהֶל, אֹהֶל¹ [תנ] פירוש

1. דירה ארעית עשׂויה מיריעות בּד מתוּחות וּקשוּרות אל יתֵדות התקוּעות בּאדָמה, משמשת גם לחנייה בַּחוּץ, כגון אוהל סיירים: ויָבֹאוּ אל אֹהֶל אחד וַיֹאכְלוּ (מלכים ב' ז, 8);

2. מִשכּנם של נוודים, של עוברי אורח ואף של מקנה, עשוי מיריעות עור או בד, אך בעיקר משׂער עִזים: והוא (אברהם) ויושב פתח האֹהל (בראשית יח 1); הבדווים גרים באוהלים בנגב;

3. (בהשאלה) מעון כינוי למקום שגרו או שגרים בו: הנני שָׁב שבוּת אָהֳלֵי יַעקֹב (ירמיה ל, 18);

4. מקום מגורי שבט, משפחה: וידעת כי שלום אָהלך (איוב ה 24)
אנגלית: tent

***