הברה פירוש

1. [תמ] קול או צליל לא ברורים, הֵד:
התוקע לתוך הבור... אם קול שופר שמע - יצא ואם קול הבָרה שמע - לא יצא (ראש השנה ג, ז); לא היו ישנין כל הלילה, כדי שישמע כוהן גדול קול הבָרה, ולא תהא שֵינה חוטפתו (יומא יט)

2. [יב] (בדקדוק) יחידת הגִייה המוּרכֶּבֶת מעיצוּר וּתנוּעה אחריו (הבָרה פּתוּחה) או מעיצור, ותנועה ועיצור (הבָרה סגוּרה) (בלועזית - פוֹנֵמה): נָטַע - שם דבר הוא וטעם הבָרָתו למעלה בַּנון (רש"י, איוב יד 9); בהכתבה המורה הקפיד להדגיש כל הברה והברה

3. [עח] מִבטא, הגייה: חברתי מדברת בהבָרה אשכנזית
אנגלית: syllable; accent

***

שמוּעה, ידיעה שנמסְרה בדרך לא רִשמית ולא בּדוּקה, דברים שנִמסְרוּ מפֶּה לָאוזן:
עדיין לא יצאה הבָרה בעיר (ירושלמי סנהדרין כח, ג); לא שמעו קול הבָרה (גיטין פט)

***

ראה: מַברֶה

***