חסיד

1. [תנ] מי שעושׂה מעשׂים טובים, צדיק, עושׂה חסד, נוהג ביושר: אָבד חָסיד מן הארץ ויָשר באדם אַיִן (מיכה ז 2); אין בור ירא חֵטא ולא עם הארץ חָסִיד (אבות ב, ה); ובכן צדיקים יראוּ וישמחוּ וישרים יעלוזוּ וחסידים ברִינָה יגילוּ (מלשון התפילה)
2.[עח] מי שאוהד נלהב של אישיוּת או של תורה מסוימת: חסידי השיטה ומתנגדיה התווכחנו ביניהם
3.[עח] מי שמשתייך לתנועת החסידות שנוסדה בידי הבעל שם טוב (ההפך: מתנגד): בראש כל קבוצת חָסידים עומד הרבי או הצדיק
4.[תמ] כינוי לכיתה בּישׂראל בראשית תקופת החשמונאים, שהייתה אדוקה בקיום המצוות המעשיות (גם: חסידים ראשונים): חָסידים היו מִתאָוִוים להביא קָרבן חטאת (ירושלמי נדרים י, א)
5. [תמ] כינוי הערכה לאנשים שלא מישׂראל, שהצטַיינוּ בּמידותֵיהם או בּמעשֵׂיהם: חסיד היה באוּמות העולם ואיוב שמוֹ (בבא בתרא טו:)

***