1. [תנ] נקי מטוּמאה, נקי מבחינה דתית-פולחנית, (ההפך: טָמֵא): ואסף איש טהור את אפר הפרה והניח מחוץ למחנה במקום טהור (במדבר יט 9); לא הורו הראשונים לומר לא יאכל טהור עם הנידה... אלא אמרו לא יאכל הזב עם הזבה (תוספתא א, יד); עכשיו, לאחר שטבלה במִקוֶוה, האישה טהורה
2. [תנ] (בהלכה) בעל חיים שהתורה מַתירה לאכילה: כל טהור בביתך יאכל אותו (במדבר יח 11); אל ימכור איש בהמה ועוף טהורים לגויים (מגילות מדבר יהודה)
3. [תנ] חופשי מאשמה או מפּגָם מוסרי, ישר, נקי כפיים: לב טהור ברא לי אלוהים (תהילים נא 12)
4. [תנ] חופשי מלכלוך, מאבק או מזיהום, בלי דָבר מַזיק או מקלקל, נקי, צח, זך: ישימו צניף טהור על ראשו וישימו הצניף הטהור על ראשו (זכריה ג 5); טָהור צח מלובן ועדיף מנקי (רש"י עבודה זרה כ); השמים נקיים אין בהם עבים נקראים טהורים (ספרות ימי הביניים); הכבסים יצאו נקיים וטהורים לאחר שכובסו
5. [תמ] (חומר) אשר אינו מעורב בּדָבר אחר, חופשי מתוספת, מתחליף או מחומר זר: ושיבולת זהב טָהור בתוך הלהב (מגילות מדבר יהודה)
6. [תנ] נקי, ללא סיגים: "וצִפִּיתָ אֹתוֹ זהב טָהוֹר" (שמות כה, 11)
מילון אבניאון - מילון עברי עברי
טעות \ הערה