נְקֵבָה פירוש

1. [תנ] מין בבעלי החיים ובצמחים שתפקידוֹ לקלוט את זֶרע הזָכר להולדה, בת זוגו של הזכר: זכר ונקֵבה ברא אֹתם (בראשית א 27); הלביאה היא נקֵבת האריה. לנקבה יש שני כרומוזומים של X ולזכר כרומוזום X אחד וכרומוזום Y קטן הגנים הנמצאים על כרומוזום X עוברים בתורשה, ועל כרומוזום Y נמצאים בעיקר הגנים הקובעים את מין הזכר.

2. [עח] (בנימת לגלוג) אישה (עממי): הנקבה הזאת לא יודעת לנהוג

3. [תמ] (בדקדוק) שם עצם פועל או תואר המיוחסים ללשון נקבה: כל השירות כולן קרואות בלשון נקֵבה (מכילתא פרשת בשלח); הואיל ופתח הכתוב בלשון נקֵבה וסיים בלשון נקֵבה ולשון זכר באמצע (זבחים מג:); השמות "ארץ" ו"מנורה" הינם בלשון נקֵבה

4. [תמ] כינוי לכלי או למכשיר שיש בהם שֶקע ובית קיבּוּל: סככה בחיצין זכרים כשרה, בנקֵבות - פסולה (סוכה יב:); ומכניס הזכר לתוך הנקֵבה (ספרות ימי הביניים)
אנגלית: female

***