רֶקַח, תערובת בּשָׂמִים, תַּמרוּקים, כאמור בפסוק: "קְטֹרֶת רֹקַח מעשֵׂה רוֹקֵחַ" (שמות ל, 35).
התמרוקים במזרח העתיק היו בעיקר בְּשָׂמִים, שמנים, מְשָחוֹת ואבקוֹת ששימשו לייפוי הגוף והפנים, לשמירת ניקיון העור ולהגנה עליו מפגעי הקור והחום, הלחות והיובש. כן נועדו להרחקת פצעים, גירויים ולצרכי פולחן. התמרוקים היו מצרך יום-יומי והשתמשו בהם כל שכבות האוכלוסייה. בבשמים השתמשו לטיפוח זקן הראש והזקן של הגבר. את איברי הפנים, את צפורני הידיים והרגליים פִרכסו בתמרוקי צבע מיוחדים. השמנים והמְשָחוֹת נלקחו מעולם החי. מעולם הצומח השתמשו בשמן הזית, הפשתן, השומשום השקד והקיקיון. במקרא נזכרים השמן הטוב (ישעיה לט, 2), שהיה שמן יקר ושרו בו פרחים, זרעים ופירות ריחניים; שמן המור (אסתר ב, 12) ושמן רוקח (קוהלת י, 1). את הבושם הכינו מפרחים, זרעים ופירות שהושרו בשמן או במים. כן הוכנו בשׂמים משרף עצים. עם הבשמים נמנים - אהָלות (שיר השירים ד, 14); אהָלים (משלי ז, 17); בּושֶׂם (שיר השירים ה, 1); חֶלבְּנָה (שמות ל, 34) כּופֶר (שיר השירים א, 14). כַּרְכּום (שיר השירים ד, 14) לבוֹנָה (שמות ל, 33) לוט (בראשית לז, 25); מור (שיר השירים א, 13); נָטָף (שמות ל, 34) נְכֹאת (בראשית לז, 25); נֵרְדְּ (שיר השירים ד, 12); צְרי (בראשית לז, 25); קידה (שמות ל, 24); קָנֶה (שיר השירים ד, 14); קינָּמוֹן (שמות ל, 23); קְצִיעָה (תהילים מה, 9); שְחֵלֶת (שמות ל, 34). תמרוקי הפרכוס, שנועדו לקישוט הפנים והצפורניים, נעשו מחומרים שונים. במצרים הדגישו את הגבות ופינות העין בירוק שהופק מהמלכית, היא מינרל ירוק ששחקו אותו לאבקה. על הגבות והעפעפיים שמו כחל שהופק מגלנה, סוג עופרת. בארץ ישראל הופק מהסטיביום הַפּוּך (מלכים ב' ט, 30). במיץ שיח החֵנָה, הוא הכופר המקראי (שיר השירים א, 14), צבעו את צפורני הידיים והרגליים, את עקבי הרגליים ואת השֵׂער
טעות \ הערה