_ פירוש

1. [יב] אדם שנבחר בהסכּמת יריבים לפסוק ביניהם: ולקח לו לבורר את הרב רבי שמעון (ספרות ימי הביניים); בית המשפט מינה בורר שיפסוק בין הצדדים

2. [עח] אדם שבוחר וממַיֵין: חנה היא בוררת ביצים בתנובה

3. בחוק: בורר שנתמנה בהסכם בוררות או על פיו לרבות בורר מכריע ובורר חליף.

4. חבר ועדה שממַנֶה הממונה הראשי לעניין סכסוך מסוים על פי התנאים שבחוק יישוב סכסוכי עבודה (חס"ע 16 ואילך).

5. התקן הבוחן את הימצאותם של תנאים מסוימים כדי להתחיל לבצע פעולות רלוונטיות בהתאם לתוצאות בחינתו.
אנגלית: selector, arbitrator; sorter

***