_ פירוש

החוקים בתקופת השבטים הטילו את האחריות הפלילית למעשה היחיד על המשפחה. במקרא עוברת האחריות לאדם עצמו. אין היתר לגואל הדם להעניש אדם בהריגה זולת הרוצח, ואין לבית דין של מטה היתר להמית אבות על בנים או בנים על אבותם, אלא איש בחטאו יָמוּתהמקרא מבחין בעבֵרות שונות: עוון
-
סטייה מהדרך הישרה; החטא או הפשע
-
מעשים האסורים כלפי אלוהים ואדם; האשם
-
עברה דתית. דיני העונשין חלים גם על בעלי חיים שפגעו בחיי אדם. כן חלה אחריות פלילית על בן סורר ומורה ועל נערה מאורשׂת שזנתה.ישנם הפטורים מעונש, כגון גואל הדם שהרג את הרוצח, בעל הבית שהכה את הגנב הבא במחתרת ועוד. העונש המלא מוטל על מי שפָּעַל בזדון, אך גם על השגגה יש לכַפר.תנאי נוסף לאחריות בפלילים הוא אם המעשה נעשה ברצון. אם הוכרח האדם לעשותו, הרי הוא פטור. אחריותו של אדם היא גם לתוצאות רחוקות טווח, כגון אם אדם הכה והמוּכֶּה מת לאחר כמה ימים. במקרא קיימת גם אחריות שילוּחִית בעברות חמורות. העברות החמורות, שהעובר אותן חייב מיתה, הן: רצח, גנבת נפשות, פגיעות בהורים ובן סורר ומורה, זקן ממרה, פגיעות ביסודות הדת ועברות מין שונות. בחבלות בגוף ובעדוּת שקר נוהגים "מִידָה כנגד מִידָה". בעברות מִין נגד פנויה, כגון - פיתוי, אונס והוצאת שם רע, מתוקן הנזק על־ידי חובת הנישואים ותשלום המוהר.(סתד-ס שנ 12)סוגי העונשים:
העונש הקדום ביותר במקרא הואהכּופֶר שהחליף את הנקמה בדרך של מידה כנגד מידה, מלבד חייבי מיתה וגלוּת. כך החזירו את שיווי המשקל בין הצדדים הנוגעים בדבר. במשפט הפלילי־ציבורי ראו בעברות מסוימות של היחיד גורם המטַמֵא את הארץ ופוגע בברית שבין האל לישראל. כל מקרה חמור ניתן לבערו על־ידי המתת הפושע. לעונש שתי מטרות: הרתעה ומתן אפשרות להשיג כפרה מאלוהים. רוב עונשי המוות שביצע בית דין בוצעו בדרך של סקילה
-
רגימה באבנים. במקרים של זנות נשרף החוטא, ולאחר המוות נתלתה הגווייה על עץ. אנשי עיר נידחת נהרגו בחרב. בעברות קלות, כגון הוצאת שם רע, העונש הוא 40 מכות. אין עונש מאסרבמקרא ואין עונש של עבודת פרךבפרשת משפטים עוסקים בארבעה אבות נזיקין המחייבים את האחראי להם בתשלום פיצויים. אם פתח איש בור, הדליק שדה או אם הניח לשורו להתהלך ללא שמירה, הוא חייב בנזק שנגרם לבהמות של אחרים או לשדותיהם. מבחינים בין מקרה בלתי צפוי ובין רשלנות. חובת התשלום של נזק שלם חלה רק במקרה של רשלנות

***