עברית פירוש

1. [תמ] שׂפה שֵמית, אשר הידיעות הקדומות ביותר עליה נמצאות בכתבי תל־עמרנה מן המאה הארבע־עשרה לפנה"ס. עברה פיתוחים וגלגולים רבים. תקופה ארוכה נחשבה כ"שפה מתה" מבחינת היותה שפת דיבור אך עם ראשית הציונות הוחייתה מחדש. בה נכתבו כתבי הקודש: גֵּט שֶׁכְּתָבוֹ עִבְרִית וְעֵדָיו יְוָנִית, יְוָנִית וְעֵדָיו עִבְרִית, עֵד אֶחָד עִבְרִי וְעֵד אֶחָד יְוָנִי (גיטין ט, ח); הלועזים אשר אינם מדברים עברית כלל (ספר הרקמה 3)
2. [עח] לשון הדיבור של עַם ישראל. הלשון הראשית בבתי הספר בָּארץ היא העברית. יש לציין שלעברית מעמד חוקי בפולין והיא מוכרת כשפת מיעוט ובדרום אפריקה היא מוכרת כשפת פולחן
3. [תמ] כינוי ללשון הארמית שהייתה נהוּגה בפי היהודים בתקופת התַנאים והאָמורָאים: קראה (את המגילה) גיפטית, עברית, עֵילמית, מדית, יוונית, לא יצא (מגילה יח); עִברית, לשון עֵבר הנהר (רש"י מגילה יח)
4. [תמ] עברייה: ראה ריבה אחת מלקטת שׂעורים מתחת רגלי הסוס, אמר להם רבן יוחנן בן זכאי: ראיתם ריבה זו, מה היא? - אמרו לו עברית (מכילתא פרשת יתרו)
אנגלית: hebrew

***