נחש

1. [תנ] בַּעל-חיים טורף ממחלֶקת הזוחלים. גופו ארוך וַחסר גַפַּיים ומתפתל. מינים מסוּיָמים ממנו הם ארסיים וּמסוּכּנים לאדם: ונָחָש - עפר לחמו (ישעיה סה, 25); נָחָש כרוך על עקבו (ברכות ה, א); כשהנָחָש בא לנשוך הוא נושך כמין שריקה (רש"י בראשית ג, 18); הנָחָש זוחל על גחונו
2. [תמ] (בּהשאלה) אדם רָשע ועַרמוּמי, נוכֵל המֵסית וּמַדיח (עממי): היו ישראל במצרים והיה פרעה הנָחָש מתחכם עלי (מדרש רבה שמות כ); היזהר ממנו, הוא נָחָש!
3. [תמ] דָבָר דמוּי נחש: לא יאכל אדם בצל מפני נָחָש שבו ומעשה ברבי חנינא שאכל חצי בצל וחצי נחש שבו ונטה למות וביקשו חברים רחמים עליו וחיה (עירובין כט); ליחות היוצא מן העלין קרוי נָחָש ששורף כארס הנחש (רש"י עירובין נו, מובא בד"ס)
4. [תמ] אחת ממחלות העֵינַיים בּימֵי קדם: הרי בעיניו דק תבלול חימזון נָחָש (בכורות ו, ב)
5. [עח] (בּאַסטְרונומיה) קבוּצת כּוכבים של אזור המַשוֶוה
אנגלית: snake

***