רוּחַ [תנ] ¹ פירוש

1. תנוּעת האוויר כתוצאה מחלוקה בלתי אחידה של הלחץ האטמוספרי: ויעבֵר אלוהים רוח על הארץ (בראשית ח, 1); משיב הרוח ומוריד הגשם (תפילה, על פי תענית א, א); רוח מזרחית חמה פגעה בשתילים הרכים

2. אוויר, אחד מארבּעת יסודות הבּריאה (לפי הקַדמונים): שאפו רוח (ירמיה יד, 6); ארבעה גופים הללו אש ורוח ומים וארץ הם יסודות כל הנבראים (רמב"ם יסודי התורה ד, א)

3. צד: מארבע רוחות בואי הרוח (יחזקאל לז, 9)
אנגלית: wind, breeze; air

***