1. [עח] עונַת המַעבָר בֵּין הקַיִץ לַחורֶף: סימני הסתָיו - עננים, ציפורים נודדות; שנת הלימודים מתחילה בסתָיו
2. [תנ] חורֶף, ימות הגשָמים, בּעֵרֶך בֶּחודָשים תִשרֵי-אדָר: כי הנה הסתָו עבר הגשם חלף הלך לו (שיר השירים ב, 11)
אנגלית: autumn, fall
***
[ש"ע; ז'; סתַיו-, סתָווים, סתָוֵוי-, סתָוו] <סתו>
מקור המילה סתיו (אטימולוגיה)
במקרא "סתיו" היא מילה נרדפת ל"חורף". רק בעת החדשה, בעקבות החלוקה האירופית לארבע עונות השנה, נתייחד הסתיו למשמעותו העכשווית.
מילה שמקורה אכדית, שפה שמית ששימשה במסופוטמיה בשנים 2300 עד 500 לפה"ס והחליפה את השומרית כלשון היום-יומית של האזור. לעתים האכדית נקראת בבלית-אשורית משום שיש לשפה שני דיאלקטים, אבל ההבדל ביניהם זעום. לפי השפה האכדית, זוהי העונה של השקיית הגשמים, וסבורים ששמה קשור לפועל שתה, הקיים גם בשפה זו. מכאן שסתיו הוא השם האקלימי ביותר, והוא החורף שלנו, זמן הגשם. הסתיו והחורף ערכו כאן מעין הצרחה לשונית.
הכתיב ביו"ד של מילה זו נובע מהיקש לכתיב של צורות ריבוי שאליהן נוסף כינוי חבור לנסתר, כגון סְפָרָיו, יְלָדָיו, שבהן היו"ד משקפת את סופית הריבוי העברית הסדירה. בלי ניקוד הקורא רגיל להבחין בעזרת היו"ד בין הכינוי לרבים בווי"ו עיצורית (ילדיו) לכינוי ליחיד, כלומר, הכתיב ביו"ד עוזר לקורא להבין שהווי"ו היא עיצורית
לא נמצאו נרדפות וניגודים לערך סתיו
אִיכְתִיו, האמנתיו, מִסכְנותיו, סתיו, שִתיו, ראווניותיו, הִסְתִיו, מַסְתִיו, אוחז החבל בשני קצותיו, לא נודעו עִקבותיו, מְאַבֵד עשתונותיו, עולה על עקבותיו, עָמְקו מַחְשְבותיו, נאסף אל קִברותיו, נִשְתַבְרו רב צַלְעותיו, נֶאסף אֶל אבותיו, נֶאֱסַף אֶל אָבותיו